החלטה בתיק עפ"ג 44287-02-13

 אנו מאחדים הדיונים בערעורים. מאחר ומדובר בערעורים מפורטים, יטען כל צד בקיצור נמרץ ובאופן ממוקד ביותר.

<#3#>

ניתנה והודעה היום, י"ד באדר התשע"ג, 24/02/2013, במעמד הנוכחים.

פסק דין

ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ. כדורי) מיום 20.2.2013 בת"פ 24687-02-13.

1.         גזר הדין ניתן, כאמור, ביום  20.2.2013. תקופת המאסר (בעקבות מעצר) מסתיימת ביום 25.2.2013. לפיכך הוגש ערעור זה כערעור דחוף עם בקשה להחשת הדיון. הבקשה התקבלה והדיון נקבע ליום 24.2.2013 בשעה 10:30. במהלך הדיון הודיע ב"כ המשיב כי הוגש ערעור שכנגד בבוקר זה, ולפיכך הוחלט על איחוד הדיון. טענות הצדדים נשמעו לפנינו.

2.         ביום 12.2.2013 שהה המשיב בישראל שלא כדין בכניסה לישוב צור הדסה והורשע על-פי הודאתו בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל. בית משפט קמא דן תחילה בטענת הסנגור לאפליה בעצם הגשת כתב האישום ודחה אותה ובבואו לדון בעונשו של המשיב, בחן ובדק את יסודות מתחם הענישה, לרבות הערך המוגן, העונש הנוהג, הנסיבות והעמיד המתחם בין מספר ימי מאסר למספר חודשי מאסר. בית משפט קמא ציין כי ברע"פ 3173/09 פראג'ין נ' מ"י, קבע בית משפט עליון כי ברגיל לא יועמד אדם לדין בשל עבירה ראשונה של כניסה לישראל שלא כדין. עם זאת, בהתחשב בכך שהמשיב (המערער שכנגד) הורשע בעבר ביידוי אבנים, ובהתחשב בעיקרון ההלימה, אך גם בגיל הצעיר של המשיב, העמיד את עונש המאסר בפועל על 14 יום וכן מאסר על-תנאי.

3.         בערעור המדינה נטען כי בית משפט קמא טעה ביישום עיקרון ההלימה ובקביעת המתחם. לטענת המערערת בשני ערעורים שונים שהתבררו בשני בתי משפט מחוזיים, האחד בנצרת והשני במרכז, נקבע כי מתחם הענישה לעבירה זו הינו בין חודש לבין שישה חודשי מאסר בפועל וכי נוכח נפיצות העבירה והעבר הביטחוני של המשיב, יש מקום להחמרה בעונש.

4.         ב"כ המשיב חזר לפנינו על טענת האפליה, שלעמדתו מתבטאת בשניים: האחד, יחס לחברו שנתפס עמו, לו עבר פלילי משמעותי ממש המצדיק הגשת כתב אישום; השני, מדיניות המדינה שלא להעמיד לדין על עבירה ראשונה של כניסה לישראל שלא כדין. עוד נטען בערעור שכנגד כי מתחם הענישה בעבירה דנן ובעיקר כאשר מדובר בעבירה ראשונה מסוגה, נע לכל היותר בין מאסר על-תנאי לבין מאסר קצר מאוד לימים ספורים. ב"כ המשיב תמך טענותיו בפסיקה.

5.         קביעת מתחם הענישה הינה כמעט "מעשה ראשוני". תיקון 113, המכונה הבניית הענישה, נותן לעיקרון ההלימה - עיקרון הגמול - מעמד בכורה ובצידו שיקולים נוספים שעניינם העונש הנוהג ונסיבות ביצוע העבירה. העונש הנוהג כאשר מדובר בעבירה ראשונה, אכן נע בין מאסר על-תנאי לבין מאסר של מספר ימים או אף מספר שבועות. אולם, כאמור, המחוקק נתן לעיקרון ההלימה עדיפות. לשיטתנו, יישום עקרונות אלה מעמיד את מתחם הענישה בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין בין כעשרה ימי מאסר ועד כשישה חודשי מאסר.

במקרה שלפנינו אין טעם מיוחד לחרוג מהמתחם. אומנם המשיב הינו בחור צעיר ובפעם הראשונה מורשע בכניסה לישראל שלא כדין, אולם יש לו עבר פלילי.

בהתחשב באלה, ניתן ליישם הרף התחתון של המתחם, דבר המוביל קרוב לעונש שנגזר בבית משפט השלום ועל כן לא מצאנו צורך להתערב בעונש שנגזר.

אנו דוחים גם טענת האפליה גם ובעיקר בשל עברו הפלילי של המשיב (המערער שכנגד).

התוצאה הינה שאנו דוחים את שני הערעורים.

<#5#>